עוד לא חקרתי את רומא במידה מספקת וכבר התחלתי קצת להתעייף ממנה. אולי זה כי באופן די נואש ניסית גם לעבוד על הדברים שאני כותב וגם לתור את העיר. אך השבוע חג גדול לנוצרים וספריות סגורות ואנכי בודד בחדרי אז החלטתי להיות תייר. ואכן, אתמול הייתי תייר. אמיתי. תרתי עיר חדשה כולה שלי. במשך יום שלם הייתי צריך לכבוש את העיר והעיר הייתה פירנצה שבה למעשה נולד סוג חדש של אמנות או אם תרצו תרבות חדשה, הרי היא זאת שקוראים לה רנסנס ואיטלקים קוראים לה רינושימנטו.
לכן השכמתי בבוקר ורצתי לתכנת רכבת וחצי דרך מרומא לפירנצה עיכלתי את המחיר הכרטיס. רכבת הייתה מהירה, אך לעיתים יותר מדי קרובות הייתה נעלמת בתחתיות הארץ החשוכות, אך לפעמים הייתה יוצאת לאוויר העולם ואז נוכחתי לדעת שלמרות הקדמה הנופים עדיני הצבעים המורכבות מגבעות ותחרת גזעי עצים באמת עדיין קיימים ועדיין דומים לאלה שמהווים רקע לדמותה של מונה ליזה ושאר הדמויות.
פירנצה היא מאוד שונה מרומא. אין בה כמעט כלום מתקופה הקדומה ולא שברי האלילים ולא שרדי מקדשיהם לא ניכרים בעיר ואין בה שטחי חורבות וצמחיית הפרא כל כך אופייניים לרומא. אף האבן שלה שונה ובנייניה הצפופים – אין בקירות שלהם שילובי עמודים ושברי פסלים מהתקופה הקדומה. אך יש בתים מצוירים בציורי קיר כבר מתקלפים, ופסלים רבים וכנסיות ומבני ציבור מכוסים באבנים בצבעים שונים.
אף כאן דרך מרכז העיר זורם נהר והוא לא מהיר כטיברוס ומלא עד גדותיו. כמו ברומא שונים הם חלקי העיר משני גדות הנהר. מרכז העיר הרשמי הרציני והיצוגי משתרע עד הנהר...וממנו הגשר הישן, פונטה ווקיו, כולו מכוסה בחנויות מזכרות, צעצועים וקונדיטוריות ריחניות מביא לחלק האחר של מרכז העיר – בו רחובות עקומים, בתים יותר מרושלים, מוסיקה, אומנים וריחות בירה ויין.
העיר הזאת מלאה במוצרי עור מתוצרת המקומית ובני העיר הגאים מוכרים מעילים, נעלים, תיקים, כפפות וקובעים ומזכרות הכל מעור נקי ומעובד היטב בידי האומנים המקומיים. המוני אמריקאים וגרמנים מתבוננים ומשמשים בסכורה ולבסוף קונים פריט או שתים. אף אני ניסיתי לדמות את עצמי לאורח העיר – התבוננתי, משמשתי...ולעיני רוחי ראיתי עדרי פרות ברחובות המצוחצחות של פירנצה...באות הן השכם בבוקר, מוסרות את עורם לחנויות מוצרי העור, המכונה פיליטריה, ובשרם לחניות הקצבים, המכונה מצ'לריה, ונפשם לבוראם...ונעלמות אי שם בשמים התכולים...חלקן מעל בפטיסטריום הגדול בכיכר היוחנן המטביל וחלקן מעל הבניין הענק של בית הכנסת המקומי, הרי הוא מוזיאון העברי...לכן או למרות זה או מחמת חיסרון הכיס לא קניתי ממוצרי העור, אך קניתי לי קובע עם שוליים, כדי להראות מכובד. אך המראה שבחדרי לא מעידה על השינוי.
בכיכר הסיניורה ראיתי את הפסל המפורסם של דויד. אך לא אמיתי הוא – את האמיתי הסתירו מהשפעתה של הסביבה בתוך בניין אליו רציתי להגיע מזמן. באמת. בילדותי חלמתי. לכן, אחר כך הגעתי לאקדמיה לאמנות הישנה של העיר (הימים האלה הם ימי התרבות האיטלקית ונכנסתי למוזיאוני העיר חינם! לא יודע למה, אבל אני מתלהב מיצירות אמנות יותר כאשר אני לא משלם בעד הכניסה). ושם ראיתי גם את הפסל האמיתי וגם שאר פסלי מיקלאנג'לו שנשארו בסטודיו שלו בלתי גמורים לאחר מותו. ושוב, כמו שאז כאשר ראיתי את משה בכנסיה מכוערת אחת שברומא, הרגשתי שבאמת היה משהו אחר שונה ומיוחד במעשי מיקלאנגלו שאף אחד אחר לא ידע לעשות. והפסלים הבלתי גמורים הן היפים מכולם. אך למה זה כך לא אוכל להסביר. לפחות לא עכשיו
סלחו לי על שיבושי כתיבה – איני מספיק לבדוק....

ובכן…מירושלים לרומא….
רומא היא גדולה ומוזרה ולפעמים קצת דומה לירושלים. אמנם הצבע של האבנים שונה והירק של עשב בוהק יותר והכל הוא גדול יותר ושכבות רבות של הזמנים ניכרים - - העיר נראת כמו כצו עוגה ענקית מורכבת משכבות בצבעים שונים, לא כולן נעימות למראה, אך אין להפריד ביניהן – ככלות הכל העיר זאת לא עוגה.
לאן שלא תלך תתקל במשהו עתיק, והרבה פעמים זה שריד בלתי מזוהה של משהו זרוק ושכוח – שברי עמודים, חלקי בנין. העבר נמצא בתוך הווה – אנשים רגילים לזה ומתעלמים מסימניו וגם מהמוני הטיירים.
נהר טיברוס חוצה את העיר כידוע ורומאים פעם בנו מסביבו חומות וגשרים, אך עתה הוא הצטמק מאוד ובקושי ניכר מרוק, אך עדיין זורם בחוזק והמוני בקבוקי פלסטיק במימיו העכורים

אנשים נחמדים ומסבירי פנים.
קופאית בתכנת רכבת מוכנה לשמוע את שאלותיי באיטלקית עילגת ולהסביר איך מגיעים לרחוב שאני חפץ בה.
על גטו ועל הרב המקומי – מחר בבוקר – אני כבר עייף....משתתפי הדו-שיח הבין-דתי הסיקו אותי הרבה זמן בשיחות...